אוגוסט, שתיים בצהריים, רחוב תל־אביבי. המדרכה ריקה לא מפני שאין לאן ללכת, אלא מפני שהדרך לשם עוברת בשמש. המרחק בין הבית לבית הקפה אולי קצר, אבל כשהטמפרטורות גבוהות ואין צל, גם כמה דקות ברגל יכולות להספיק כדי להעדיף נסיעה במכונית.
דוח מבקר המדינה שפורסם ב־2025 מצא שכ־90% מהשטח העירוני בישראל מתאפיין במחסור בצל. מחקר של המשרד להגנת הסביבה, שבחן גלי חום בישראל בשנים 2012–2020, מצא בממוצע כ־45 מקרי תמותה עודפת בכל גל חום.
בשדה דב, רובע חדש שנבנה מן היסוד, ומבוסס על הליכתיות, השפעת האקלים הישראלי נכנסה לשיקולי התכנון הרבה לפני שהרחובות נסללו. מודלים של רוח, שמש ונוחות אקלימית בדקו היכן יהיה נעים ללכת, היכן עלולות להיווצר רוחות חזקות מדי, ועד כמה עמוק תכנס הבריזה מהים לתוך הרובע. בחלק מהמקרים התוצאות הובילו לשינויים של ממש בתוכניות הבינוי.
מתי עף לך הכובע?
התכנון האקלימי של שדה דב מתייחס לרוחות משני סוגים שונים: את האחת, בריזת הים הנעימה, רוצים להכניס פנימה, עד רחוב אבן גבירול ואף מזרחה מכך. ואת השנייה, רוח חזקה, שנוצרת או מתחזקת סביב הבנייה הגבוהה ועלולה אף לפגוע בהולך הרגל, מנסים לעצור. כך מסביר האדריכל רונן כנורי, ראש צוות התכנון מטעם מנעד אדריכלים.
כנורי משרטט את הגבול ביניהן: "מישהו הגדיר את זה באופן ציורי: מתי עף לך הכובע מהראש. כל עוד אתה מרגיש רוח ולא עף לך הכובע, זה נחמד. ברגע שעף הכובע מהראש, זו כבר רוח לא נעימה".
ל"כובע" הזה יש כמובן גם ערכים מספריים. בדוחות המיקרו־אקלים נבדקו רוחות במהירויות של 6, 9, 15 ו־20 מטר לשנייה. רוח מעל 6 מטר לשנייה כבר נבחנת מבחינת נוחות, אבל הסף המותר תלוי מאוד במה שאנשים אמורים לעשות במקום: לעבור ברחוב, להיכנס לבניין או לשבת בבית קפה לאורך זמן.
"התקן תלוי בשימוש", מסבירה רבקה חוצן, יועצת סביבה מאדמה שערכה את התסקיר הסביבתי של הרובע. "אם אנשים סתם הולכים במדרכה זה תקן אחד, ואם את רוצה שאנשים ישבו שם בבית קפה ולא הכול יעוף להם, זה תקן אחר". המטרה, לדבריה, אינה לעצור את האוויר: "את רוצה לאפשר כניסת רוח חלשה ולא לאפשר זרימת רוח חזקה".
לדבריה, בשדה דב המתח הזה משמעותי במיוחד. "האתגר האקלימי המרכזי הוא הקרבה לים", אומרת חוצן. "ליד הים יש רוחות חזקות יותר, ובשילוב עם הבנייה הגבוהה זה יכול ליצור מנהרות רוח מסוכנות".
הרוח שהזיזה מגדלים
כנורי מתאר את תהליך תכנון הרובע שנקבע בין האדריכלים ליועצי הרוח: "היועץ מריץ את המודל ואז אומר לנו, פה נוצר מסדרון רוח. אז הזזנו את המגדל למקום אחר והרצנו שוב כדי לוודא שעכשיו זה בסדר. היה דיאלוג כזה כל הזמן".
השפעת הבדיקות חלחלה גם להוראות התוכנית. "עבור כל מגרש קבענו שני קווי בניין: קו בניין לבנייה המרקמית וקו בניין למגדל". כנורי מספר כי מיקום המגדל בתוך המגרש נקבע מראש ולא נתון לשינוי של היזם. הסיבה פשוטה: "אם עשינו בדיקות רוחות למגדל במקום מסוים והאדריכל יזיז אותו, אז בדיקת הרוח שעשינו לא שווה שום דבר".
הבריזה לא אמורה לעצור בבניין הראשון
אם בצד אחד של המשוואה נמצאת הרוח החזקה מדי, בצד השני נמצאת הבריזה שרוצים למשוך כמה שיותר מזרחה, אל פנים הרובע. הרחובות הניצבים לים הם דרך אחת לעשות זאת, אבל בשדה דב ניסו להעביר את האוויר גם דרך הבלוקים עצמם.
"קבענו שבעצם חלק מהמסד, אותה בנייה מרקמית שמקיפה את החצר הפנימית, תהיה מחוררת, תהיה פתוחה", מסביר כנורי. "ודרכה תיכנס רוח לחצר הפנימית". הרעיון הוא שהאוויר לא ייעצר בחצר, אלא יוכל להמשיך משם מזרחה אל הרחוב הבא.
כאשר נשמר מיפתח רציף ממערב למזרח, האוורור חודר לתוך המתחם. בבלוקים שבהם אין פתיחה לכיוון מערב, תנועת האוויר בפנים פוחתת משמעותית. בעקבות הבדיקות הומלץ לשמור על רציפות המיפתחים, ובקו החוף אף להרחיב פתחים בקומת הקרקע לרוחב של לפחות 12 מטר כדי לאפשר לבריזה להגיע לבלוקים המזרחיים. כלומר, הרחוב אינו "צינור האוויר" היחיד של השכונה. גם קומת הקרקע, המעברים והחצרות הם חלק ממערכת האוורור.
לצד שיקולי הרוח, חשוב גם להמשיך את תל אביב
לכאורה, ניתן היה לתכנן את כל רשת הרחובות רק לפי הכיוון שמכניס הכי הרבה בריזה. בפועל, כנורי מדגיש, עיר היא מערכת מורכבת יותר. אחת השאלות שעלו הייתה האם להמשיך את דפוס הרחובות האלכסוני, בזווית של 45 מעלות לים, של השכונה הסמוכה, נוף ים. ההחלטה הייתה אחרת: הרחובות בשדה דב תוכננו מקבילים וניצבים לים.
הבחירה אמנם מסייעת פחות לחדירת הרוח, אבל מבחינת כנורי יש לה משמעות עירונית נוספת. "ה DNA-של תל אביב הוא שאתה מסתכל מערבה ורואה ים", הוא אומר. "גם אם זווית אחרת היא יותר טובה מבחינה אקלימית, עדיין יש שיקולים שהם לא רק הרוחות. יש את ההתמצאות האורבנית".
כנורי מדגיש שהבחירה ברחובות שתי וערב אנכיים וניצבים לים הם חלק מהרצון של שדה דב לא להיות שכונה נפרדת אלא המשך של העיר, בהתאם לתוכנית גדס הישנה. "מה שדה דב רוצה לעשות? להמשיך את תל אביב גרסה המודרנית של המאה ה־21", הוא מסכם.
צל ורוח: מה באמת קובע אם נעים ברחוב?
אבל רוח לבדה אינה הופכת רחוב להליכתי. אם הולך הרגל נמצא כל הדרך בשמש ישירה, גם בריזה לא תמיד תספיק. חוצן מסבירה שבשלבים המתקדמים יותר של התכנון כבר לא הסתכלו רק על מודל רוח או על מודל הצללה בנפרד, אלא על נוחות אקלימית: "כמה יהיה לאנשים נעים להסתובב ברחוב ולהיות בפארקים".
"הרבה מהצל מגיע מהבניינים עצמם, ולא מעצים או הצללות מלאכותיות", מדגישה חוצן. גובה הבניין, רוחב הרחוב והמרווחים בין המבנים קובעים במידה רבה כמה זמן ייחשף הולך הרגל לשמש. גם כנורי מתאר את מיקום המגדלים כתוצאה של אותו איזון. "המטרה לא הייתה לייצר רחובות וחצרות מוצלים תמיד, אלא לשמור על שילוב של שמש וצל לאורך השנה: יותר הגנה בקיץ, לצד חשיפה מסוימת לשמש בחורף ובאזורים שבהם היא נחוצה לצמחייה".
לכך מצטרפות הקולונדות שתוכננו לאורך חלק מהרחובות וכמובן העצים, שאמורים עם התבגרותם להוסיף חופת צל ולשפר עוד יותר את המיקרו־אקלים ברחובות. למעשה, הצל אמור להגיע מכמה שכבות יחד: הבינוי, הקולונדות ושדרות העצים, ולא מפתרון יחיד.
נוחות אקלימית מעודדת גם את המסחר
הנוחות האקלימית שנבדקה ותוכננה בשדה דב נועדה לעודד הליכתיות גם בתנאי אקלים לא פשוטים. המטרה אינה רק בריאות הולך הרגל והפחתת עומס התנועה בכבישים, אלא גם עידוד המסחר ויצירת עירוניות פעילה ושוקקת. אחרי הכול, המגרשים ברובע אינם מיועדים רק למגורים. הם משלבים מסחר, תעסוקה ולעיתים מבני ציבור, ובקומות הקרקע נקבעו חזיתות פעילות: חנויות, מקומות בילוי, כניסות לבניינים, גנים ושירותים שונים.
"לא יהיה אפילו רגע אחד משעמם ברחובות של שדה דב", אומר כנורי. זו אולי אמירה אופטימית מאוד, אבל היא ממחישה את העיקרון: הליכתיות תלויה לא רק באפשרות הפיזית ללכת, אלא גם במה שקורה לאורך הדרך.
ההצללה שתושג בעזרת העצים והרוח אמורים, אם כן, לאפשר את ההליכה; עירוב השימושים והחזיתות הפעילות אמורים לתת לתושבים סיבה ללכת.
המבחן: חודש אוגוסט הישראלי
אפשר להריץ מודלים, להזיז מגדלים, לפתוח מעברים לבריזה, לתכנן קולונדות ולהגדיר את דפנות הרחוב. בסופו של דבר, כל המערכת הזאת תיבחן באדם שהולך ברחוב.
ביום חם הוא לא יידע מהי מהירות הרוח שנמדדה בסימולציה, ולא יחשוב על קו הבניין של המגדל. הוא פשוט ירגיש אם הדרך מוצלת, אם האוויר זז, אם בפינת המגדל הרוח חזקה מדי, ואם הרחוב נעים ומעניין מספיק כדי לבחור ללכת בו.
כנורי עצמו מודה שהאתגר רק מחריף עם השנים ומצביע על האתגר שיעסיק יותר ויותר מתכננים בעתיד: "בקיץ הישראלי, לפעמים זה ממש בלתי נסבל להיות ברחוב, אבל אנחנו רוצים את האנשים בחוץ".
וזה יהיה גם המבחן האמיתי של שדה דב: לא רק אם הכול יהיה זמין וקרוב, אלא אם גם בחודשי יולי-אוגוסט, יהיה נעים מספיק להגיע לשם ברגל.
