תל אביב יודעת היטב מה קורה כשהגשם מפסיק להיות תפאורה חורפית והופך לאירוע תשתיתי. רחובות שנראים בתוך דקות כמו אפיקי מים, קולטנים שמתקשים לבלוע את הזרם, חניונים ומרתפים שהופכים לנקודות תורפה מסוכנות, ומערכות עירוניות ותיקות שנדרשות להתמודד עם כמויות מים גדולות בפרקי זמן קצרים.
בשנים האחרונות בוצע שיקום מאסיבי של מערכת הניקוז העירונית ומערכת הביוב באזורים שונים בעיר. כמו כן חודדו נהלי חירום והיערכות לאירועי סופה, הכוללים בין היתר טיפול בהצפות, פתיחת סתימות, הפעלת משאבות ותיאום בין גורמי העירייה והתשתית.
הזיכרון העירוני הכואב ביותר הוא אירוע ינואר 2020, שבו נהרגו סתיו הררי ודין שושני לאחר שנלכדו במעלית שהוצפה בחניון בניין בשכונת התקווה. האירוע הפך את שאלת הניקוז והנגר מסוגיה הנדסית טכנית לשאלה של חיים וביטחון.
שדה דב מנסה להתמודד עם הבעיה מבעוד מועד, כבר בשלב התכנון. רובע החוף החדש של תל אביב אינו מתוכנן רק עם צנרת ניקוז משופרת או קולטנים משופרים. הוא מתוכנן מתוך תפישה רחבה יותר: להפוך את הרובע למערכת שמנהלת מים, לא רק מסלקת אותם. בשפה המקצועית קוראים לזה ניהול נגר.
לא להיפטר מהמים, לנהל אותם
חגית ברב טל, שותפה בחברת ח.ג.מ הנדסה, שליוותה את תוכניות התב"ע של שלושת מתחמי שדה דב בתחומי מים, ניקוז, הידרולוגיה ומים אפורים, מנסחת את תפיסת היסוד כך: "העיקרון המנחה הוא ויסות והשהיית נגר ולא הזרמת המים לצינורות והלאה אל הים". לדבריה, זו אינה תפישה ייחודית רק לשדה דב, אלא גישה שהפכה בשנים האחרונות לסטנדרט בתכנון מודרני: "הגישה של הזרמת המים למערכת הניקוז היא גישה מאוד ישנה. הדבר הנכון הוא ניהול נגר, לקצור את הנגר עוד במעלה כדי לשמור על המורד".
זהו ההבדל המרכזי בין עיר ותיקה שמנסה לשדרג תשתיות קיימות לבין רובע חדש שנולד כבר בתוך שיח אקלימי אחר. בתל אביב הוותיקה העירייה נדרשת לנקות קולטנים, לשקם מובלים ולהיערך להצפות. בשדה דב, לפחות לפי התכנון, השאיפה היא שתושבי הרובע, לא יצטרכו לדלג מעל שלוליות גדולות.
ארבעה שלבים: מהגג אל הים
המערכת המתוכננת לשדה דב היא מדורגת. כל שלב בתהליך מנסה לעצור את המים לפני שהם מגיעים לשלב הבא. רק מה שהשלב אינו יכול לקלוט, עובר הלאה. שלב ראשון: הגגות – לפי התב"ע, 80% משטחי הגגות של המבנים הסחירים בשדה דב יהיו גגות ירוקים — גגות עם שכבות מצע מיוחדות שסופגות מי גשם ומשחררות אותם בהדרגה. "אם יש סופה, אז קודם כל המים נאגמים בגג, ורק לאחר מכן הם גולשים בטפטוף בצורה מווסתת אל מערכות הניקוז," מסבירה תמר אריאלי, אדריכלית הנוף של מתחמי אשכול וצפון בתכנון המפורט, ממשרד מנעד אדריכלים. "זה משהה את הזרימה, נותן זמן שבו מערכת הניקוז מתמודדת עם הנגר שמגיע מהשטחים הלא מחלחלים".
שלב שני: המגרשים – 20% משטחו של כל מגרש סחיר חייב להישאר ללא בנייה ובלי מרתפים מתחתיו — קרקע פנויה, שדרכה מתבצע חלחול טבעי, בתוספת בורות חלחול. "הם קודם כל צריכים לתת פתרון בתחום המגרש שלהם. ורק לאחר מכן מה שלא ניתן לו פתרון גולש הלאה אל הרחוב", מציינת אריאלי.
שלב שלישי: הרחובות והמדרכות – כל המתחם בנוי, בחלקו, על אדמת מבנה שהיא מעין "מדרכה צפה" – שכבת תשתית שמסוגלת לספוג מים ולתת מעבר לשורשי עצים. זה פתרון כפול: טוב לניקוז, טוב לצמחייה ולעצים הגדולים שמתוכננים ברובע.
שלב רביעי: השצ"פים, המובלים, והים – העודפים שעברו את שלושת השלבים הקודמים מוכוונים לשטחים ציבוריים פתוחים, שם הם מנוהלים ומושהים בנקודות נמוכות שתוכננו לשם כך, לפני שהם מגיעים בסוף למובל ולים.
מהתב"ע לביצוע: הצינורות גדלו
חשוב גם לציין: בשלב התכנון המפורט, חלק מהמערכת ההנדסית חוזק מעבר למה שנקבע בתב"ע. חובב אלגביש, מהנדס מחברת לביא נטיף, המתכננת את התכנון המפורט של הניקוז ברובע, מספר כי החברה עובדת בהתאם לנספחי הניקוז המאושרים, אך "ברוב המקרים הגדלנו את הקטרים של הצנרת". לדבריו, ההחלטה התקבלה מתוך הבנה שמזג האוויר משתנה, הספיקות עשויות לגדול, ועם השנים ייתכן שחלק מהמים שצפויים לחלחל בפועל יחלחלו פחות.
הדוגמה המשמעותית ביותר היא המובל הראשי. לפי אלגביש, בתב"ע הוא תוכנן בקוטר פנימי של כ־2.40 מטר, אך בתכנון המפורט הוחלט להגדילו לסדר גודל של כ־4.3 מטר. לדבריו, הדבר נעשה כדי לאפשר קליטה של פיתוח עתידי במעלה העיר ושל ספיקות גבוהות יותר. המשמעות היא שהתשתית ערוכה לקלוט כמות גדולה מאוד של מי גשמים שעשויים לרדת במקרה קיצון רק אחת ל-50 שנים.
בנוסף, בתב"ע תוכננו בורות החדרה רבים, שאליהם אמורים היו להתנקז מים מהכבישים. אלא שבשלב התכנון המפורט, לביא נטיף שכנעה את מנהלי הפרויקט ואת עיריית תל אביב שלא נכון לסמוך עליהם בלבד. "תכננו את מערכת הניקוז כאילו זה לא קיים", הוא אומר. "אם זה יהיה קיים — מצוין". כלומר, אם בורות החלחול יעבדו היטב, הם יפחיתו עומסים. אבל אם הם ייסתמו, אם תחזוקתם תיכשל, אם שימושי הקרקע ישתנו או אם תנאי האקלים יחמירו — מערכת הניקוז עדיין אמורה לתפקד.
כשהפארק הוא חלק ממערכת הניקוז
אחד החידושים המשמעותיים של שדה דב בניהול הנגר נמצא דווקא במקומות שהציבור יראה: פארקים, מדשאות, רצועות נטיעה, מדרכות וגינות. אחת ההבנות המרכזיות בתכנון היא שלא כל מים שעומדים לכמה שעות הם כישלון. לפעמים, אם הם עומדים במקום הנכון, למספר שעות או אפילו שבועות – זה בדיוק מה שהתכנון מבקש להשיג. אריאלי מסבירה כי כאשר המים נאספים בפארקים, במקום שתוכנן לכך, הם מפחיתים את עומס השיא על מערכת הניקוז, מאפשרים חלחול הדרגתי, תומכים בצמחייה, ויכולים ליצור מופעים עונתיים של טבע עירוני – משלוליות חורף ועד בתי גידול לחים. ברב טל מסכימה ומציינת את פארק גלילות כדוגמה קלאסית לתפישה החדשה: "הסטנו את הנחל אל תוך הפארק ויצרנו שם אזורי איגום ובחורף נוצרות שם שתי בריכות ענקיות, שמושכות אליהן המון ציפורים ועופות".
גם בשדה דב, מתוכננת תפישה דומה. כך לדוגמה, אריאלי מציינת כי הפארק החופי, בשל גודלו העצום ( 240 דונמים ולאורך שני קילומטרים), מתוכנן לקלוט חלק משמעותי מנפחי הנגר. לדבריה, בתכנון התב"עי נקבע עיקרון שלפיו בצפון הרובע כ־70% מנפחי הנגר מופנים לפארק החופי, ורק כ־30% לפארק המסלול. הסיבה לכך אינה מקרית. פארק המסלול אמור להיות אזור פנאי ונופש מרכזי בלב השכונה, ולכן המתכננים העדיפו להשאיר אותו תפקודי יותר ביום־יום. הפארק החופי, לעומת זאת, יכול להכיל אזורים שבהם מים נאגמים ונעלמים, בתי גידול לחים, צמחייה חופית ומופעים עונתיים של טבע עירוני בלב ליבה של האורבניות.
"לניהול הנגר יש גם יתרונות בתכנון נוף", אומרת אריאלי. "הוא יכול לייצר נוף של שלוליות חורף, נוף יותר טבעי". לדבריה, גם בשצ"פים השכונתיים, כמו שצ"פ 607 במתחם אשכול, תשולב השהיית מי נגר באופן שמייצר ערכים אקולוגיים וחינוכיים — לא רק פתרון טכני.
הנקודה הפתוחה: ים, מי תהום ותחזוקה
ועדיין, לא כל השאלות נסגרות בתכנון. עליית מפלס הים, מי תהום גבוהים ותחזוקה ארוכת שנים הם המבחנים שהרובע יפגוש רק בעתיד. המבחן האמיתי לא יהיה בנספחים ולא בהדמיות. הוא יהיה ביום שבו ירד גשם חזק מאוד על רובע מאוכלס, כשהגגות, החצרות, המדרכות, השצ"פים, הפארק החופי והמובלים יצטרכו לעבוד יחד. אם זה יצליח, שדה דב עשוי להפוך למודל ישראלי לתכנון רובע חוף בעידן של שינויי אקלים.
