בשדה דב, החיים בדירה החדשה לא אמורים להתחיל רק מאחורי דלת הכניסה לדירה. לפחות לפי האופן שבו הפרויקטים החדשים ברובע מתוכננים ומשווקים, חוויית המגורים תתחיל הרבה קודם: בדרך מהחניה או מהרחוב אל הלובי, במעבר דרך חלל העבודה המשותף, בקפה של הבוקר בלאונג׳, באימון בחדר הכושר, בשחייה בבריכה, באיסוף חבילה, בירידה עם הילדים לחדר משחק או במפגש אקראי ליד תיבות הדואר.
פרויקטי המגורים כבר אינם מציעים רק דירה, מרפסת ונוף לים. הם מציעים מעטפת חיים שלמה. במילים פשוטות יותר: הבית מתרחב. הוא כבר לא מסתיים בדירה הפרטית, אלא נפרס על פני מערך שלם של חללים משותפים: בריכות, חדרי כושר, ספא, חללי עבודה, חדרי יוגה, לאונג׳ים, חדרי קולנוע, חדרי כביסה, חדרי חבילות, חצרות פנימיות ורופטופים.
מאחורי המונחים "פסיליטיז", "אמניטיז" ו"ריזורט מגורים" מסתתר שינוי עמוק בתפיסת המגורים: הדייר העתידי לא רוכש רק דירה, אלא נכנס לסביבת חיים שלמה ומתוכננת. השאלה אינה רק איך ייראה הסלון שלו, אלא איך ייראה היום שלו.
הבוקר מתחיל בלי לצאת מהמתחם
דמיינו בוקר רגיל בשדה דב העתידי. הדייר יורד במעלית, לא לרחוב ולא לחניה, אלא לחדר הכושר. באחד הפרויקטים חדר הכושר משקיף לבריכה; באחר, הפסיליטיז ממוקמים בקומה גבוהה מול הים. אחר כך אפשר לעצור לקפה בלאונג׳, לעבוד שעה מחלל עבודה משותף, או לרדת לחדר המשחקים או לבריכה עם הילדים, בלי להיכנס לרכב ובלי לעזוב את המתחם.
אלעד בן נחמיאס, מ־EB Design, אדריכל הפנים של פרויקט UTOPIA, מתאר את נקודת המוצא החדשה בפשטות: "היום אתה צריך לתת הכול". בפרויקט שלו מדובר, בין היתר, בחדר כושר המשקיף לבריכה, בריכה חצי אולימפית, חדר ספינינג, אופני מים, ובהמשך גם בחינה של חללי עבודה ומשחקייה.
המשמעות לדיירים ברורה: חלק מהפעולות שבעבר התרחשו מחוץ לבית – כמו יציאה לחדר כושר או לבריכה, מקום שקט לעבוד בו, חלל לילדים או מפגש עם שכנים – אמורות להתרחש בתוך המתחם. הבניין הופך למעין שכבת ביניים בין הדירה לעיר: לא לגמרי פרטי, לא ציבורי, אבל חלק בלתי נפרד משגרת החיים.
בן נחמיאס מדגיש כי השפע הזה אינו אמור להתבטא בעיצוב ראוותני. לדבריו, קהל היעד באזור "מדבר ביוקרה שקטה. לא מחפשים את הבלינג בלינג ורוצים את המקסימום". במילים אחרות: הרבה מאוד שירותים, אבל בלי תחושה של אולם אירועים או מלון מנקר עיניים.
כשהוא נשאל איזו חוויה ירצה לייצר למי שנכנס לראשונה ללובי, הוא עונה במשפט קצר: "שהוא נכנס לממד אחר". זו בדיוק ההבטחה של תפיסת המגורים החדשה בשדה דב: לחצות סף, ולעבור מהעיר לעולם פנימי אחר.
מהעיר הסואנת אל "אי של שקט"
טל גולדשמיט פיש, אדריכלית הפנים של פרויקט זוהי תל אביב, מתארת את חוויית המגורים כמעט כמסע הדרגתי. מבחוץ, תל אביב אינטנסיבית וסואנת. בפנים, מתחם שאמור להוריד את הקצב, לרכך את המעבר, ולייצר תחושת ביטחון ונינוחות. "אתה מגיע מהעיר המחוספסת והסואנת ואתה רוצה להיכנס פנימה לאי של שקט", היא אומרת. החללים המשותפים בפרויקט כוללים בריכה, חדר כושר, חדר יוגה, חלל עבודה, לובאים ראשיים וקומתיים ועוד. אבל מבחינתה, הרשימה אינה העיקר. העיקר הוא התחושה שהדייר עובר בהדרגה מהמרחב העירוני אל "סייף הייבן" פרטי יותר.
החוויה הזו אמורה לבוא לידי ביטוי גם בדברים הקטנים ביותר. לא רק בבריכה או בחדר הכושר, אלא גם בהוצאת דואר, בקבלת חבילה, בחדר הכביסה, בריח, בטמפרטורה, במעברים ובסירקולציה. "כל הדבר הזה כבר מייצר חיים, כבר מייצר איזושהי שגרה חדשה", היא אומרת. ובהקשר של תיבות הדואר וחדר החבילות היא מוסיפה: "אנחנו רוצים שכל החוויה תהיה מהממת, גם כשהם מוציאים דואר".
זו נקודה חשובה: בשדה דב, חוויית היוקרה אינה שמורה רק לרגעים "גדולים" של אירוח, בריכה או נוף. היא אמורה להיכנס גם לפעולות יומיומיות, כמעט אפורות. לקחת חבילה. לחכות למעלית. לעבור במסדרון. לשבת בלובי. כשהתכנון הזה מצליח, הבניין לא מרגיש כמו מקום שעוברים דרכו בדרך לדירה, אלא כמו חלק מהבית.
גם גולדשמיט פיש מגדירה את השפה העיצובית כ"יוקרה מאופקת". לדבריה, "זה לא שופוני, זה לא מוגזם, זה לא צעקני, זה מאוד מעודן הדיזיין". עבור הדייר, המשמעות היא ניסיון לייצר מקום שמרגיש איכותי, אך לא מנוכר; יוקרתי, אך לא מתאמץ.
חלל שעוצרים בו, לא רק עוברים דרכו
דנה אוברזון, אדריכלית הפנים של פרויקט ASHIRA, מתארת את החללים המשותפים דרך חוויית השימוש היומיומית. מבחינתה, הכניסה למתחם צריכה להיות "חלל שמיד פותח את הנשימה ומשרה תחושת רוגע ונינוחות. חוויה הוליסטית של אור, חומר ואווירה, שמאפשרת לדייר להרגיש בבית כבר מהרגע הראשון".
אוברזון נוגעת באחת הבעיות המעשיות של בנייני יוקרה: רבים מהדיירים כלל לא נכנסים מהרחוב, אלא ישירות מהחניה. לכן, כדי שחלל משותף לא יהפוך לתפאורה ריקה, הוא צריך לגרום לאנשים לרצות לעצור בו. לדבריה, חלל כזה צריך להיות "מזמין, נעים ונוח לשהייה", עם אקוסטיקה טובה, תאורה נכונה, ריהוט שמזמין לעצור ואווירה שמזכירה לאונג׳ של מלון איכותי.
במילים אחרות: ההצלחה לא תימדד רק בצילום יפה של הלובי, אלא בשאלה פשוטה בהרבה – האם הדייר יבחר לשבת שם? האם הוא ירגיש בנוח לחכות שם לאורח, לפתוח מחשב, לנהל שיחה קצרה, או להישאר עוד כמה דקות לפני שהוא עולה לדירה?
גם אצל אוברזון חוזרת ההתרחקות מיוקרה מוחצנת. "אנשים מחפשים תחושת בית גם בחללים הציבוריים שהם משתמשים בהם מדי יום", היא אומרת. "יוקרה בעיניי אינה נוצצת או ראוותנית, אלא מתבטאת באיכות החומרים, בפרופורציות, בנוחות ובתחושת החום שהחלל מייצר".
מבחינת הדיירים, זהו אולי לב העניין: החללים המשותפים צריכים להיות מרשימים מספיק כדי להצדיק את מעמדם, אבל ביתיים מספיק כדי שלא ירגישו כמו לובי של מלון שבו אתה אורח זמני.
לחיות מול הים, לא רק לראות אותו
בפרויקט FIRST החוויה מקבלת ממד נוסף: מיקום הפסיליטיז עצמם. טל גולדנברג, אדריכלית החברה הראשית של קבוצת חג׳ג׳, מסבירה כי בפרויקט הוחלט למקם את שטחי הפנאי בקומה גבוהה, על גג הבנייה המרקמית המחוברת למגדל, ולא בתת־הקרקע. הבחירה הזו נועדה להפוך את הפסיליטיז לחלק מרכזי מהחוויה, לא לשטח נלווה.
בקומה הזו מתוכננים בריכה, ספא, בר ולאונג׳, חדר קולנוע ואזורים הצופים אל החצר הפנימית, השטחים הפתוחים והים. מבחינת הדייר, המשמעות היא שהים אינו רק נוף הנשקף מהדירה, אלא משמש כרקע לפעילויות היומיומיות: שחייה, אימון, ישיבה בבר, צפייה בסרט או קפה מול השקיעה.
גולדנברג מנסחת את זה כחוויה של "להרגיש שאתה בחופשה בחו״ל, אבל אתה בעצם נמצא בארץ", ובהמשך כ"לחיות בחופשה מתמדת". לדבריה, "אם אתה בבריכה, אתה יושב בקו ראשון לים; אם אתה בחדר קולנוע ואתה מסתכל החוצה, אתה בקו ראשון לים". והיא מוסיפה: "זה לא רק כדי להגיד את זה, זה באמת לחוות את זה". בפרויקטים מהסוג הזה, הים אינו רק נכס נדל״ני שנמדד במחיר למ״ר, אלא חלק מתסריט החיים של הדייר.
הבית החדש: בין דירה, מלון ועיר
הקו המשותף לארבעת המעצבים הוא שהחללים המשותפים אינם עוד תוספת לדירה. הם חלק מהחוויה הבסיסית של המגורים. אצל בן נחמיאס זו הדרישה "לתת הכול"; אצל גולדשמיט פיש זו שגרה חדשה שמתחילה כבר בתיבות הדואר; אצל אוברזון זה הרצון לגרום לדייר לעצור, לשהות ולהרגיש שייכות; ואצל גולדנברג זו חופשה עירונית שמתרחשת בקומה גבוהה מול הים.
בשדה דב, כך נראה, הבית החדש נמצא איפשהו בין דירה, מלון ועיר. הוא מציע פרטיות אבל גם מעטפת שירותים. הוא ממוקם בתוך תל אביב אבל מבקש לייצר הפוגה מהעיר. הוא קרוב לים אבל מנסה להפוך את הים לחוויה יומיומית, לא רק לנוף. והוא מוכר יוקרה אבל משתדל לעשות זאת בשקט.
אין ספק שהמבחן האמיתי לחוויה החדשה ששדה דב שואף להציע לדיירים – יגיע רק אחרי האכלוס. לא בהדמיות, לא בסרטוני המכירה ולא ברשימת הפסיליטיז, אלא בשאלה האם הדיירים באמת ישתמשו בחללים האלה כחלק טבעי מהיום שלהם. האם הם ירדו לבריכה גם ביום חול רגיל? האם יעבדו מהלאונג’, ישבו רגע בלובי, ירגישו שהמעברים בבניין נעימים ולא סתמיים? ובעיקר — האם “הבית” שלהם יתחיל הרבה לפני דלת הדירה?
"הצלחה אמיתית תהיה לראות שהחללים "נשארו רלוונטיים" ושאנשים ממשיכים להשתמש בהם כחלק משגרת החיים שלהם", מציינת אוברזון ואילו גולדשמיט מסכמת: "הצלחה בעיניי תהיה אם הם יאמרו שהם לא רוצים לעזוב את המתחם. זה משפט שאני מאוד אוהבת לקבל מלקוחות שלי. אם בן אדם נכנס לבית או לדירה ולא בא לו לצאת ממנה, אז אני יודעת שעשינו משהו טוב".
