בשנים האחרונות תל אביב עוברת מהפך תחבורתי במסגרת החזון להיפוך הפירמידה, בה הולך הרגל ורוכב האופניים במרכז במקום כלי הרכב הפרטי. השינוי כולל סלילת מאות קילומטרים של שבילי אופניים, הוספת נת"צים לתחבורה ציבורית, תכנון קווי רכבת קלה ומטרו ברחבי העיר, כמו גם הפחתה בתקני חניה.
המאמצים להתאים את רחובותיה הצרים של העיר למאה ה-21, אינם קלים ונתקלים לא אחת במכשולים כמו עצים ותיקים, וזאת מבלי להזכיר את עבודות התשתית לרק"ל ולמטרו ברחבי העיר, אשר מעכבות את השלמת רשת השבילים הירוקים.
למרות כל הקושי, נתונים עדכניים מצביעים על שינוי עמוק: לראשונה, החל משנת 2023, תושבי העיר מתניידים יותר באמצעים מקיימים (אופנים, רגל, תחב"צ) מאשר ברכב פרטי. ממוצע הרכיבות בעיר, שהיה כ-93 אלף ביום בשנת 2016, קפץ בשנות הקורונה ל-160 אלף ביום, וכעת הוא מסתכם ב-179 אלף רכיבות ביום.
מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב–יפו ומחזיקת תיק התחבורה והזהירות בדרכים, גאה בנתון שממחיש את עומק השינוי: "כמעט 180 אלף רכיבות אופניים ביום מוכיחות שיש אלטרנטיבות תחבורתיות שמאפשרות לצמצם את השימוש ברכב הפרטי בערים", היא אומרת.
בלי טלאים: רשת שבילים מתוכננת
להבדיל מהמתרחש במרכז העיר, רובע שדה דב נהנה מפריבילגיה נדירה: היכולת לתכנן מאפס רובע מוטה הליכתיות ותחבורה ציבורית. "שדה דב הוא נייר חלק", מסכימה להבי. "במרכז העיר אנחנו עושים טלאי על טלאי ברחובות הקיימים. כאן אנחנו יכולים לבנות את הפירמידה התחבורתית ההפוכה מהיסוד – זו הזדמנות שלא חוזרת".
כבר היום, במסגרת עבודות התשתית הראשונות במתחם אשכול, נסללים שבילי האופניים הראשיים של הרובע. על פי התב"ע, שדה דב ירושת בעשרות קילומטרים של שבילים רציפים ומופרדים. זהו החלק המקומי של מהפכה עירונית רחבה יותר. התוכנית האסטרטגית לאופניים, שהושקה ב־2019, מתווה יעד של כ־250 ק"מ שבילי אופניים בעיר עד 2030. חלק מהרשת כבר קיים (כ-185 ק"מ נסללו) וחלקה בביצוע.
שדה דב אמור להיות הגירסה העדכנית והחדשנית של הגישה: לא לנסות להתאים שביל אופניים למציאות קיימת, אלא לעצב את הרחוב סביבו. "אנחנו בעקבות אמסטרדם, בעקבות הערים המובילות באירופה במהפכה של הפירמידה ההפוכה", אומרת להבי. "ההבדל הוא ששם הם מתקנים עיר היסטורית, ואצלנו בשדה דב אפשר לתכנן את זה נכון מראש, להפחית את הקונפליקט המסוכן בין הולכי רגל לכלי רכב שמאפיין את שאר העיר".
שתי וערב אל הים: חוויית היומיום
כדי להבין את חוויית היומיום העתידית ברובע, שלהבי מעתירה עליו שבחים כמו "חלון ראווה", "מודל לשכונה מקיימת", "גאווה עירונית", צריך להסתכל על היררכיית הרחובות. להבי מתארת רשת "שתי וערב" ברורה: "הצירים של צפון-דרום הם צירים מרכזיים", היא מסבירה. "הם מביאים את האנשים מהעיר לרובע ולהיפך – עם תחבורה ציבורית, רכב פרטי, שבילי אופניים ומדרכות רחבות. אבן גבירול שממשיך צפונה לאורך כ־5.6 ק"מ הוא הדוגמה הכי חזקה לזה".
לעומתם, רחובות מזרח-מערב יהיו רחובות שכונתיים יותר. "אלו רחובות שלא נועדו לחולל תנועה גדולה של רכבים", אומרת להבי. "הם מיועדים בעיקר להולכי רגל ולחיבור היום־יומי – מהבית לים, לפארק, לבית הקפה". רוב רחובות הרובע מרושתים במסלולי רכיבה והליכה, והמעטים שאינם, הם ממותני תנועה עם מהירות נסיעה מוגבלת ל-30 קמ"ש.
בטיחות: פחות חיכוך, פחות פשרות
אחת החוזקות של שבילי האופניים ברובע היא החשיבה מראש על בטיחות הרוכבים. השיקול הבטיחותי אינו שולי. דו"חות ועדת התחבורה והבטיחות מ־2025 הציפו את המציאות העגומה בצירים הוותיקים: רוכבי אופניים שנהרגו, הולכי רגל שנפגעו, קונפליקט תמידי בין כלי רכב, אופניים, קורקינטים ומדרכות.
"אנחנו מכירים את אלנבי, את יגאל אלון, את אבן גבירול הישן", אומרת להבי. "במקומות האלה לא חשבו מראש על רוכבים והולכי רגל. בשדה דב אין הצדקה לרשת לא רציפה. אנחנו מנסים ליצור רשת שבילים מופרדים, רחובות ממותני תנועה, ומפגשים הרבה יותר צפויים בין כלי הרכב".
העירייה מקדמת במקביל גם אמצעי אכיפה טכנולוגיים ברחובות ממותני תנועה, אבל להבי מדגישה: "אכיפה לבד לא תפתור את הבעיה. אם נייצר תשתית טובה, האכיפה תהיה שכבת ההגנה – לא תחליף לתכנון נכון".
לא אי מנותק: רשת מטרופולינית סביב הרובע
שדה דב אינו מתוכנן כשכונה פרברית בדומה לשכונות "שינה" רבות בצפון תל אביב שאינן מקושרות למרכז העיר. "אנחנו לא מתכננים בועה אלא צומת", מדגישה להבי. "שדה דב יחובר לנחל הירקון, לכוכב הצפון, לשדרות איינשטיין ולרחוב פרופס, והוא חלק מרשת האופנידן המטרופולינית, שמחברת את תל אביב להרצליה ובעתיד גם לרמת השרון", מפרטת להבי.
"נער שירצה להגיע לתיכון, סטודנטית לאוניברסיטה או מי שעובד בצפון העיר – לכולם יהיו מסלולים רציפים שלא דורשים רכב לכל נסיעה". ככל שהשנים יעברו והחיבורים האזוריים יושלמו, הרובע אמור להרגיש פחות "קצה העיר" ויותר חוליה טבעית בשרשרת של צירי רכיבה והליכה לאורך החוף ובתוך גוש דן.
רכב פרטי: להחזיק, אבל לא כבסיס לכל תנועה
נושא החניה והרכב הפרטי נשאר אחת הנקודות הרגישות ביותר. התכנון לשדה דב כולל צמצום משמעותי של מקומות חניה, בהתאם למדיניות העירונית. תקני החניה למכוניות ברובע הוגדרו כבר בתוכנית המתאר שקבעה תקן מקסימלי למגורים של 1:1, כלומר חניה אחת לכל דירת מגורים בממוצע. עוד נקבע כי בדיור בר השגה בבעלות עירונית, ניתן יהיה לרדת מהתקן המקסימלי (דירות עם תקן של 0 חניה).
"בהחלט יש כאן שינוי תפיסה", מודה להבי. "אנחנו מעדיפים לעשות תעתיק של מרכז העיר מבחינת הבאלאנסים, ולא של רמת אביב. לא לבסס את השכונה על שניים–שלושה רכבים למשפחה, אלא על סל אלטרנטיבות".
האלטרנטיבות התחבורתיות אותן מזכירה להבי, שלובות בתפיסת עירוב השימושים לפיה, רוב סידורי היומיום אמורים להיעשות ברגל או באופניים ובמרחק שלא עולה על 15 דקות. "אם יש לך בית קפה ליד הבית, סופר ומקום בילוי, את לא מחפשת לצאת החוצה", מסבירה להבי. עירוב השימושים בשילוב עם הרכבת הקלה והאוטובוסים, אמורים ליצור מציאות שבה מי שיישאר עם שני רכבים יעשה זאת מבחירה מודעת, לא כי אין לו ברירה.
"כמובן שפקקים תלויים לא מעט בבחירה של אנשים להשתמש ברכב", אומרת להבי. "אם כולם יתעקשו על שני רכבים, בעיות התנועה ברכב פרטי עשויות לצוץ גם בשדה דב. אבל אני מאמינה שככל שהמצב בכבישים יחמיר והאלטרנטיבות ישתפרו – יותר אנשים יגלו שהרכב השני פשוט פחות כדאי".
עשור קדימה: שינוי הרגלים יחד עם שינוי העיר
כל זה לא יקרה ביום אחד. להבי הראשונה להודות שכרגע שדה דב הוא בעיקר תב"עות, תוכניות ומצגות. "בואו קודם נראה את הרכבת מגיעה, את הבניין הראשון, השני, השלישי", היא אומרת בכנות. "אנחנו מדברים הרבה לפני הזמן".
אבל דווקא טווח הזמן הארוך – כמעט עשור של בנייה, השלמת תשתיות ושינויים בעיר כולה, הוא זה שגם מזין את האופטימיות הזהירה שלה. ככל שהעומסים בכבישים יתעצמו והתחבורה הציבורית תשתפר, כך, לדבריה, "הבחירה באופניים, ברכבת או ברגל תהפוך יותר ויותר הגיונית".
שדה דב לא מבטיח עתיד נטול פקקים, אבל הוא כן מציע מסלול אפשרי ליציאה מהמודל שבו כל נסיעה מתחילה ונגמרת ברכב פרטי. אם התושבים יאמצו את המרחב שתוכנן עבורם – השכונה יכולה להפוך ממבחן תיאורטי של "היפוך הפירמידה" למקום שבו באמת חיים אחרת את תל אביב של 2035.
להבי מודעת היטב למציאות הישראלית, אבל מאמינה שהמכלול – עומסי התנועה, עלויות הרכב וההתפתחות של האלטרנטיבות – יגרום בשנים הקרובות לשינוי אמיתי ויעביר את הכדור לידי התושבים, או במקרה הזה, את ההגה.
"תל אביב היא חלון ראווה של מדינת ישראל לעולם, בהרבה מאוד מובנים," היא אומרת. "ויכול להיות שגם במובן של הרובע הזה. יש ניסיון לייצר פריצות דרך משמעותיות, בתכנון וביישום של הפרויקט הזה, כדי שהוא יהיה מודל לשכונה מקיימת, בת קיימה. מקום בריא, טוב ונעים לחיות בו", היא מסכמת.
